בשני המאמרים – "אבל ומלנכוליה" ו"פעולות כפייתיות וטקסים דתיים" נרמזת המגמה שהלכה והתגברה במרוצת השנים בעבודתו התיאורטית של פרויד באשר לניתוח פסיכולוגי של מערכות תרבותיות, כגון דת וריטואל.

ב"אבל ומלנכוליה" (נכתב 1915, פורסם 1917) מציג פרויד את ההבחנה שהפכה לשם דבר - כמו גם ירושה כבדת משקל של השיח הפסיכואנליטי - בין עבודת האבל לבין המלנכוליה. בניגוד למתאבל, העובר תהליך של הפנמה בריאה לאחר היעלמותו של המת, מזדהה המלנכולי עם דמותו של המת ומפנים אותה עד שזו פונה כנגדו. הדו-ערכיות שבאהבה מכילה גם יסודות תוקפניים, ועל כן המלנכולי, המתנכל לעצמו, מבטא גם חמת זעם כנגד מושא התשוקה וההזדהות האבוד. משחק זה מפוקח "מלמעלה" על ידי הרשות המצפונית, המענישה ורומסת את האני.

"פעולות כפייתיות וטקסטים דתיים" (1907) הנו החיבור השיטתי הראשון של פרויד בתחום חקר הדת וכן חיבורו הראשון שבו ניתן למצוא דיון מפורט ושיטתי בנוירוזת הכפייתיות. טקסט זה מלמד אותנו לא רק על הדת במובן הצר של פסיכולוגיה יישומית, אלא שמתוך ידיעותיו בתחום חקר הדת בתקופתו התאפשר לפרויד לשכלל את הבנתו באשר לריטואל הפרטי של החולה בנוירוזת הכפייתיות. מהלך זה אינו מקרי לנוכח הקשר החזק המתקיים אצל פרויד בין המנגנון הדתי-תרבותי לבין הפתולוגיה הכפייתית "אישית".

לתרגום מצורפת אחרית דבר על היחס בין טקס, מלנכוליה ומצפון במשנתו של פרויד מאת ד"ר יצחק בנימיני, העורך המדעי של סדרת "זיגמונד פרויד – מבחר כתבים".