"קתרין היא הטובה ביותר בנשים הסופרות. היחידה שעוררה בי קנאה. יש ביננו דבר־מה משותף שאינו מתקיים עם אף אחד אחר." וירג'יניה וולף 
 
"כל סופרת ומבקר בעלי כושר הבחנה שקראו את קובץ הסיפורים הראשון של מנספילד, חשו בכישרונה הייחודי. בכתביה ניכרת וירטואוזיות גדולה ואהבה בלתי מתפשרת לספרות." וילה קאתר
 
"כל מי שהכיר את קתרין מנספילד בחייה הקצרים, גילה נפש עדינה יותר משאר בני האדם: היא הייתה כמו חרסינה מהמזרח הרחוק שגלי האוקיאנוס סחפו עד לחופי הים שלנו." פיאטרו צ'יטאטי
 
"מנספילד הייתה פמיניסטית בכל מחיר: נחושה לעבוד ולהרוויח את לחמה באמצעות הכתיבה." לאונרד וולף
 
"אישה מסוכנת." ט"ס אליוט
 
קתרין מנספילד, סופרת ומשוררת, נודעה בסגנונה הייחודי, בפרוזה פואטית, וביכולתה לשקף קיום חברתי והמיות נפש עמוקות במילים ספורות. היא נחשבת לאבן דרך במודרניזם הספרותי האנגלי ובעלת השפעה על סוגת הסיפור הקצר.
היא נולדה בשם קתלין מנספילד בישאם בשנת 1888 בוולינגטון שבניו זילנד. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בפרוור של עיר הבירה, ושנים אלה השפיעו רבות על סיפוריה המתרחשים בניו זילנד, ובהם הסיפור ״בית הבובות״ (1922) בקובץ זה.
מנספילד ואחיותיה נשלחו בנעוריהן ל״קווינס קולג'״, בית ספר פרטי לבנות בלונדון, ובסיום לימודיה שבה לניו זילנד, אך שנים ספורות לאחר מכן, בגיל תשע־עשרה, עברה לאנגליה בתקווה לפתח שם קריירה ספרותית. בלונדון נמנתה עם הבוהמה המקומית ובהמשך אף נקשר שמה לוירג'יניה וולף, שבהוצאת ״הוגארת״ שלה ושל בעלה לנארד התפרסמו חלק מסיפוריה. בחוג מכריה היו גם ט״ס אליוט, תומס הארדי וד״ה לורנס.
מנספילד קיימה קשרים רומנטיים עם גברים ועם נשים, כפי שעולה מיומניה. בשנת 1909 התחתנה בעקבות היריון לא מתוכנן, אך עזבה את בעלה הראשון עוד בערב נישואיהם. מנספילד ובעלה השני, ג'ון מידלטון מארי, שנישאה לו ב-1918, היוו השראה לדמויות בספרו של ד״ה לורנס ״נשים אוהבות״. השניים התגוררו באנגליה ובצרפת, ויחסיהם כללו כמה וכמה פרידות. מארי היה סופר ועורך, וערך את סיפוריה של מנספילד.
בשנת 1911 פורסם קובץ סיפוריה הראשון של מנספילד, ״בפנסיון הגרמני״ (ראה אור בעברית בהוצאת ״רסלינג״, 2014), ולאחר מכן פרסמה סיפורים בכתבי עת. ב-1915 נהרג אחיה הקטן לסלי, חייל בצבא הבריטי, במחנה אימונים. מותו השפיע עליה עמוקות ואחריו שקעה בזיכרונות והחליטה לכתוב סיפורים על ילדותה בניו זילנד. כמה מהם נכללו בקובץ סיפוריה השני, ״אושר״ (1920) (ראה אור בעברית בהוצאת ״אור־עם״, 1986), שהיה הפריצה הגדולה שלה. אלה היו גם שנות הכתיבה הפורות ביותר שלה, אך בד בבד היא חלתה בשחפת. מנספילד מתה מהמחלה שנים ספורות לאחר מכן, ב-1923, והיא בת 34 בלבד.
מנספילד פרסמה עוד קובץ אחד של סיפורים קצרים בחייה, ״מסיבת גן״ (1922, ראה אור בעברית בהוצאת ״זמורה, ביתן, מודן״, 1978), ושני קבצים פורסמו לאחר מותה: ״קן היונים״ פורסם על ידי מארי ב-1923 וכלל את כל הסיפורים המוגמרים, וב-1924 פורסם ״משהו ילדותי״, וכן פורסמו קובץ של שיריה, רשימות מיומניה, מכתבים ורשימות ביקורת.
על הסיפור ״בנותיו של הקולונל המנוח״, שנכתב ב-1921, לפני מאה שנה בדיוק, כתבה במכתב לדורותי ברט (Brett) בנובמבר באותה השנה: ״השקעתי את כולי בסיפור הזה, וכמעט אף אחד לא הבין את כוונתי. אפילו הארדי היקר והטוב [הסופר הידוע תומס הארדי, ר״ב.] אמר לי לכתוב עוד על האחיות האלה. כאילו שיש מה עוד לומר!...״
 
״צ'כוב טעה בחושבו כי לוּ היה לוֹ עוד זמן היה יכול לכתוב באופן שלם יותר, לתאר את הגשם, ואת המיילדת, ואת הרופא בשעה שהוא לוגם תה. האמת היא שיש גבול למה שניתן לכלול בסיפור; תמיד מקריבים דבר־מה. יש להותיר בחוץ את מה שיודעים ואת מה שרוצים מאוד להשתמש בו. מדוע? אין לי שמץ של מושג, אבל הנה. זה תמיד מין מרוץ להספיק להכניס פנימה כמה שרק אפשר לפני שזה נגוז.
אבל הזמן לא ממש נכנס כאן. אך, רק רגע. גם עכשיו אינני מבינה. הזמן רודף גם אותי בעצמי. הפעם היחידה שבה הרגשתי פניוּת מוחלטת היתה כשכתבתי את 'בנותיו של הקולונל המנוח'. ואז בסוף הייתי אומללה נורא עד כדי כך שכתבתי מהר ככל יכולתי מרוב פחד שאמות לפני שליחת הסיפור. הייתי רוצה להוכיח זאת, לעבוד בפניוּת מוחלטת. רק כך זה יכול לקרות.״