"חָלַמְתִּי חֲלוֹם עַל חָתוּל", אָמְרָה מַעֲיָין לְעַלְמָה.
"גַּם אֲנִי", אָמְרָה עַלְמָה.
"הוּא הָיָה צָהֹב", אָמְרָה מַעֲיָין.
"הָיוּ לוֹ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת", אָמְרָה עַלְמָה.
מַעֲיָין וְעַלְמָה הִבִּיטוּ זוֹ בָּזוֹ –
וּפִתְאוֹם הֵן אָמְרוּ מַהֵר, בְּיַחַד: "אֵין פֹּה רֶגַע בְּלִי חָתוּל!"