פאט פארקר היתה הבת החורגת של אמריקה: אישה אפרו-אמריקאית, מוכה וענייה, שהפכה למשוררת לסבית פמיניסטית ולפנתרה שחורה. הכתיבה שלה חסרת פשרות, והיא מוחה ומתריסה, בשפה ישירה ובוטה נגד הסדר הפוליטי, המגדרי והמעמדי. בה בעת זו שירה שמבקיעה אל מעבר לפוליטי ומצליחה להיות אינטימית ודקת מבע. כל שיר הוא כמו פצע המדמם מתוך הגוף הנשי הדואב, שנחתך בסכינו של החוק ושל מושגיו המעוותים על צדק, על כוח ועל אמת. המתח הפורה הזה בין הזעקה החברתית לחקירה העצמית הופך את הקריאה בשירים לחוויה מעצימה. מתוך המקצבים הסוחפים של פארקר נשמעים הדי קולם של מרטין לותר קינג ושל זמרות גוספל וסול שחורות. נשמעת נחישות ונשמעת אמונה באפקטיביות של הפעולה הפוליטית. שירתה של פארקר היא שירת חופש, שירת מחאה במובן העמוק והמשחרר של המושג. התרגום היפה והצלול לעברית צולח להפליא את המעבר מן האנגלית המחוספסת והישירה ומאפשר לנו להתוודע למשוררת האמיצה הזו, שנדמה כי הכעס הפוליטי שלה רלוונטי היום וכאן, יותר מתמיד. דנה אולמרט