הזינוק בשיר אל לב השמש, שהעניק לספר השירים הרביעי של נילי ארד את שמו, הוא בעצם זינוק כפול, בשני שלבים: תחילה כלפי מטה, כמעט עד לקרקעית, ואז בתנופה אדירה כלפי מעלה, עד למקום שהכל נשאב אליו: לב השמש. בשיר אחר, צריבת אלמוג, התנועה עדיין כפולה אך הפוכה בכיוונה, תחילה כלפי מעלה:
להיות לנשר
לנסוק אל לב הפסגה
להפוך לבועת
אוויר
להתנפץ בקריאה
חדה
להמריא
ואז כלפי מטה:
להיכוות מצריבת אלמוג
להתחפר בקרקעית
להתמסר
לטבוע
באנחת תאווה
להיעלם.
זוהי תנועה מפתיעה וסוחפת משום שיש בה משהו ממוקד מאוד: המשוררת מעצימה את אהבת החיים שלה עד כדי כך שהיא כמעט נעלמת בתוכה.
הדגש הזה, על תנועה אנכית ועל מתח בין התעצמות והיעלמות, נובע מההקשר שבו שירי הספר נכתבו – ימי הקורונה, מגבלות התנועה וההתכנסות שאפיינו אותם, והצער, הפחד והבדידות שבאו עימם. הקושי לנוע במרחב ולהיות בין אנשים העתיק את תשומת הלב של המשוררת לתנועה בכיוון היחיד שנותר פתוח לגמרי: תנועת הרוח מעלה-מטה, הדומה לתנועה בזמן – אל הרגעים היפים ביותר השמורים בזיכרון, אל השגרה הנינוחה שאבדה, ומנגד אל מה שממתין מעבר לכל הזכרונות והזמנים: הדממה שבלב השמש. וכך, דווקא מתוך המגבלות והצער, צמחה שירה רבת יופי וכוח, שירה שכולה כמיהה. אלי הירש
