רבקה רז, שהתפרסמה ברומן הביכורים הניסיוני והמעולה שלה ההר (עם עובד, פרוזה אחרת, 1988), חוזרת ברומן
חדש, אוונגרדי וכובש, אני, חבקוק. הגיבור שלה, ששמו הייחודי בא לו באופן מקורי, הוא משורר ללא קוראים, אמן המחפש קהל ונאחז בקוראת אחת ויחידה בלית ברירה בחזקת נפש נוגעת בנפש. הרומן נוגע כמובן בבדידותו של האמן בתוך המרחב החברתי. חבקוק הוא דמות ביזארית של משורר השואף להבקיע דרך אל הים מבעד למנהרה שהוא חופר סמוך לביתו. יש כאן ברומן הקאמרי הקצר הזה קטעי דיאלוג נדירים בין אדם לנוף כסוג של סמל לחופש ולחירות.
 
עולמות פנטסטיים שלמים נפתחים לפני חבקוק, לא על כוכבים רחוקים אלא ממש כאן, מעבר לדלת. אפילו מבט סתמי בבקבוק של מים מינרליים פותח עולם.
 
בין פרקי הפרוזה שזורים ברומן קטעי שיר קצרים. מה שמפתיע הוא שדווקא השיר, שאמור להיות בדרך כלל מבע חופשי, אקספרסיבי אווירתי, הוא זה שמקדם את העלילה מבחינה התרחשותית, וקטעי הפרוזה הארוכים דווקא הם תיאוריים ואקספרסיביים, וטעונים משמעות רגשית. קסם המילים שזור בפרוזה של רז, גם אם היא תיאורית יותר וסטאטית יותר. לפנינו כישרון כתיבה נדיר של פרוזה אחרת.
 
רן יגיל: מבקר, עורך וסופר