"באב אלשמס הוא מפת-האוצר של פלסטין. הזיכרון שהוגלה אל מחוץ למפה בארבעים ושמונה, מכתיב עכשיו את הסיפור על הקלף המחוק, והסיפור מצייר מחדש את מפת המולדת האבודה. זכות השיבה היא זכות הסיפור, והסיפור שנפרש כאן בתרגום עברי משיב את זכות הסיפור לבעליו;" ואלה, שהוצאו אל מחוץ למפה, מחוץ למולדת, מחוץ להיסטוריה, שבים ומממשים את זכותם לדבר בשם הזיכרון באמצעות השפה שהפקיעה את קולם ומחקה את מפתם. אליאס ח'ורי, הסופר הלבנוני שנולד בארבעים ושמונה, פירסם את באב אלשמס, הרומן התשיעי שלו, במלאת חמישים לארבעים ושמונה. במשך שנים הוא נדד בין מחנות הפליטים בשולי ביירות, והקשיב לסיפורי העקירה והנדודים. בבאב אלשמס הוא נותן לשוליים את זכות השיבה למרכז; לפליטים את זכות השיבה לסיפור; לאלג'ליל את זכות השיבה למפת פלסטין. מאות סיפורים משתרגים זה בזה: הסיפורים הפשוטים של החיים כהוויתם לפני הגירוש מפלסטין, והסיפורים הקשים של ההוויה הפשוטה שנעקרה מתוך החיים בקול זעקה. וזכות הזעקה מתממשת כאן בלחישה, בטון מינורי קורע לב ונשמה. שני גיבורים מרכזיים יש ברומאן, בנוסף לזיכרון. יונס, גיבור המהפכה הפלסטינית, השרוע על המיטה, בבית-החולים 'אלג'ליל' אשר במחנה שאתילא, מחוסר הכרה; וח'ליל, הרופא שאינו בדיוק רופא, שסועד אותו ומתעקש להשיב אליו את הכרתו באמצעות הסיפור. ח'ליל מדבר בשמו של יונס האילם, ומספר באוזניו את סיפורו שלו ואת סיפורם של פליטי אלג'ליל. שהרזאד האמינה, ואף הוכיחה, שיש בכוחו של הסיפור לממש את החיים ולדחות את הקץ, וח'ליל מאמין שהוא אכן יכול להוציא את יונס מעלפון הלוויתן ולשבצו שוב בספר החיים; שהסיפור יכול למוות; שהסיפור יכול להחיות את הזיכרון. זהו רומאן שמפר את קשר השתיקה מסביב לנכבה – שתיקתם של אלה שהתביישו במשך חמישה עשורים לספר את סיפור ההשפלה של האובדן, ושתיקתם של אלה שלא היו מוכנים לשמוע את הסיפור המבעבע בתת-הכרתם, ולא כל שכן לדבר עליו.