שירתה של לאה קליבנוף נולדת מהתפר הקשה שבין הטראומה להחלמה, ממציאות של הכרה בטוב וברע ובקושי הנולד מהתביעה להתקיים בין הקטבים. אלו שירים המישירים מבט אל עומק התהום, מדובבים את פצעי העבר ומוליכים כאב עז, של ילדות בצל אב הלום קרב, של קיום ילדי רגיש ופקוח בתוך הוויה ישראלית ספוגת אלם ואלימות ושל ראשית אימהות, שברירית, אוהבת, עמוסת זיכרונות.
 
קליבנוף כותבת שירה ייחודית מאוד בשפתה, הנעה בין ישירות חסרת פשרות וכואבת, ובין רוך ועדינות, שבהם חמלה וריפוי. התמונות שהיא מעוררת ומבעיה הלשוניים אין בהם דבר מן הטריוויאלי. בהיכרות העמוקה שלה עם השירה העברית לדורותיה ועם שירת המאה ה־ 20, כמשוררת ועורכת, היא מביאה את היכולת שלה למתוח את השפה ולעשות בה כשפים לשיאים חדשים.
 
במעשה שירי נדיר, כמו בעלת אוב המעלה את קולות המתים, היא מצליחה לחולל ולהוליד שירה גדולה הנולדת ממעמקים שמעטים העזו לדעת. שירי בשר ורוחות חותרים אל האמירה האנושית החיונית ביותר. וכך, גם תוך היכרות רגשית עם גווניו האינסופיים של הסבל, מגיעים שירי הספר לפסגות מוסריות של פיוט, הכרעה ובחירה.