לְבַתְיָה יֵשׁ כְּנָפַיִם וּמַקּוֹר אֲבָל הִיא לֹא יְכוֹלָה לָעוּף.
 
הַאִם בַּתְיָה הִיא צִפּוֹר?
 
הַצִּפֳּרִים חוֹשְׁבוֹת שֶׁלֹא, וְאֵינָן מַזְמִינוֹת אוֹתָהּ
 
לְנֶשֶׁף הַצִּפֳּרִים הַשְּׁנָתִי שֶׁבּוֹ יִתְאָרֵחַ בֶּן־הַמֶּלֶךְ.
 
בַּתְיָה עֲצוּבָה. כָּל כָּךְ רָצְתָה לִפְגֹּש אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ!
 
מַה תַּעֲשֶׂה?
 
 
בתיה לא עפה מספר בפשטות, בחן ובחיוך את סיפורה של בת יענה שמשתוקקת  לעוף. הציפורים לא מזמינות אותה לנשף השנתי כדי שלא תבייש אותן בפני אורח הכבוד – בן המלך.
 
בתיה רוצה מאד להגיע לנשף. היא מנסה ללמוד לעוף אך אינה מצליחה. מפגש לילי עם  דוב שאוהב לתופף מגלה לבתיה מה היא כן יודעת לעשות ועד כמה היא נהנית כשהיא עושה זאת. המפגש מעניק לה כוח ואומץ לחזור למקום שממנו ברחה ושם צפויה לה הפתעה גדולה. 
 
 
 
בלי להטיף ובלי לחנך עוסק הסיפור באחד הנושאים האקטואליים בחברה – הקושי להיות שונה והקושי לקבל את השונה.
 
הקורא מתלווה אל בתיה בניסיונותיה להיות דומה לציפורים ה"רגילות", ובמפגשיה עם ידידי אמת שמקבלים אותה כפי שהיא ועוזרים לה לאהוב את עצמה.  הסיפור מבטא אמונה בכוחה של ידידות לחולל שינוי ובערכו הרב של החיפוש אחר  המיוחד בכל אחד ואחת.