אנה ביקונט ליקטה בספר זה סיפורים מתועדים היטב על אודות אנשים, בעיקר נשים, שפעלו בין קיץ 1942 ועד סוף הכיבוש הגרמני, שלא היה בשבילם דבר חשוב יותר מאשר להציל ממוות בטוח, ולוּ קומץ – כמה מאות? או כמה אלפים? – ילדים מגטו ורשה. בחבורה זו של חסידי אוּמות עולם שסיכנו את חייהם ואת חיי יקיריהם מדי יום ביומו, אירנה סֶנדלֶר הצטיינה במִרצהּ ובכישרונהּ הארגוני. תולדותיה הם ביטוי של אמונה באדם, ביושרו וביכולת ההקרבה שלו.
ואולם יש בסיפורים האלה גם רקע נוסף, בדרך כלל חֲסַר שם, אבל אמין. אלה סיפורים על אנשים שעשו הכול כדי לחבל במעשי ההקרבה, וכדי לחשוף בפני הגרמנים את הילדים, את מטפליהם הפולנים ואת מקומות המסתור שלהם. הם עשו זאת למען בצע כסף, בגלל פחד או בשל שנאה שאינה תלויה בדבר, ואף לשם הנאה. הם אלה שזרעו בתוכנו, ואף טיפחו, חוסר כבוד לאדם, ואת הידיעה כי האדם מסוגל לעשות מעשים אכזריים ושפלים.