בספר דיירי משנה וקורי עכביש חוזר נקאש לבגדאד של שנות הארבעים, עיר מרובת לשונות ותרבויות, ובונה מחדש את הפסיפס החברתי והלשוני, היהודי-מוסלמי, של העיר. הוא מראה לנו את יחסי השכנות, המתחים והחיים המשותפים בבית הדירות הבגדאדי, שעומד איתן אל מול רוחות השינוי והפיצול שמביאים איתם המלחמות, הכיבושים הקולוניאליים והמאבקים הלאומיים. אולם גם הבית הזה נכנע לבסוף לתמורות הזמן ולמתחים הלאומיים, וקורי העכביש הנטווים סביבו יוצרים קירות ומחיצות בין דרי הבית, מפרידים בין יהודים למוסלמים, בין עיראק לישראל, ומותירים את הבית עזוב, מנושל מדייריו היהודים.
 
ברומן זה, מהמרכזיים במכלול יצירתו של נקאש, מבקש הסופר היהודי־עיראקי לשוב לרגע הטרגי של עקירת יהודי בגדאד מתוך נקודת המבט של בגדאד העיר ובאופן המציג ריבוי סיפורים ונקודות מבט. נקאש מעניק פנים ושמות להתלבטויות של יהודי עיראק באשר לעזיבת מולדתם, שהייתה גם מולדת חלומו להיות סופר ערבי, חלום שהוא לא נטש לאורך כל חייו. כך הוא יוצר מעין "בית יעקוביאן" עיראקי, שמהדהד את האירועים ההיסטוריים של אמצע המאה העשרים, ונע בין זיכרון העבר והטראומה של הפרהוד ב־1941, לבין הטראומה העתידית של העזיבה הכפויה של המולדת בשנים 1951-1950, אותה "רוחא בּלא רג'עה", הליכה ללא חזרה.
 
פרופ' יובל עברי, אוניברסיטת ברנדייס; ד"ר אלמוג בהר, אוניברסיטת תל אביב.