הספר "הוואגינה, הרעב והדוב" מאגד שירים שנכתבו לאורך 15 שנה. המשוררת מבקשת לתת שם וקול למיניות נשית שאינה מפנימה את נקודת מבט הזולת אלא מתריסה כנגדו; לתת מקום לאותו ארוס שאינו שייך לעולם החיצון, ההופך לנוכח־נפקד בחיי הזוגיות והמשפחה. כשנדמה שהעברית מכזיבה אותנו – מונעת מאיתנו את המילים הקולעות לאותה תפישה פנימית של הגוף – המשוררת מבקשת להצחיק, לטלטל ולהכאיב כדי לגלות מילים חדשות, מדויקות יותר, שיצליחו לתת שם למה שחומק.