הים אינו שוטף את נאפולי נולד ממפגשה של הסופרת עם אותה עיר – שהייתה שלה ולא שלה, העיר שיצאה בשן ועין מהמלחמה. המפגש היה גם פרדה – אורטזה לא תחזור שוב לעירה למעט פעם אחת ויחידה ברבות הימים. הספר הוא כרוניקה של ניכור. העיר הפצועה והשסועה הופכת למעשה למסך שעליו המחברת מקרינה את מה שהיא עצמה מגדירה ה"נירוזה" האישית שלה – נירוזה מטפיזית, חוסר יכולת לקבל את המציאות ואת המהות האפלה שלה, עיוורון החיים, אימת הזמן המשחית ומכלה כל דבר. ועם זאת היא מכירה ב"קסם הקודר" של העיר, של העולם.