שנים רבות כבר עברו מזמן שהשתחררה ממחנה הריכוז. אז עוד היתה כמעט ילדה, עכשיו היא אשה צעירה, יש לה דירה, משרה, מאהב – ומעולם לא היתה בודדה כל כך, מאוכזבת, נואשת כל כך. גן העדן שחלמה עליו בימי הזוועה במחנה, עם חברתה המבוגרת ממנה מעט שלקחה אותה תחת חסותה ולימדה אותה לשרוד – גן העדן הזה לא התממש אחרי השחרור. אבל היא מסרבת להרפות מן החלום, ומן הגיהנום ששם נרקם, ובכל מאודה נאחזת בהם ובאותה ידידה של אז, שבינתיים התנתקה כליל מבלהות העבר ומבת-חסותה ודבקה בחיים ובהנאותיהם, בבגדים יפים ובאהבתם של גברים. במרכזו של הספר הזה – האוצר בין דפיו הלא-רבים עמקות, דקויות ועוצמות שקשה לתארן – עומדת הפגישה המחודשת בין השתיים, פגישה המסתיימת בטרגדיה.