הקליפה הדקה של כדור הארץ מצייר דיוקן ייחודי של סופר ייחודי. למרות המרכזיוּת והפופולריוּת הבלתי־מעורערות של דויד גרוסמן בספרות העברית והעולמית, טרם נכתב עליו ספר מקיף, המתבונן במכלול יצירתו "מבפנים", ולא דרך מונוקל של אספקט אחד. ספרו של צורן בא אפוא למלא צורך מורגש.
 
זהו ניסיון להתחקות שלב־שלב אחר צמיחת עולמו של גרוסמן ולהתבונן בַּמלֵאוּת הגועשת של פרטיו. בחדות ראייה וברגישות מופלאה לניואנסים מגלה קריאתו של צורן את התווים המשותפים לכל מה שגרוסמן כתב, את הזרימה בין היצירות, ואת הדהודיהן זו בזו.
 
צורן מאתר בארבעת העשורים של כתיבתו של גרוסמן שלושה מרכזים עוקבים, השולחים שלוחות זה אל זה. בראשון הולך גרוסמן בגדולות ושואל שאלות היסטוריות ולאומיות (על השואה, על הכיבוש). אחריו באה הסתגרות בעולמו של הפרט, או בתאים של הזוגיות ושל המשפחה, והכתיבה מתמקדת ביחסי אדם עם גופו ועם זולתו. המרכז השלישי עומד בסימן הבשורה והאובדן, בנים מוקדשים בו למשימות לאומיות, רשויות שרירותיות מתערבות בחיי הפרט, והדמויות מתמודדות עם בשורות קשות ואסונות.
 
בכל שנות כתיבתו מרתק את גרוסמן, לפי צורן, כוחה של המלה לתת משמעות לקיום ולהעניק חירות פנימית. החירות מושגת באמצעות האפשרות לתת ביטוי למצבך במילותיך שלך, תוך דחייה של כל ניסוח המוטל עליך מבחוץ. גיבורי הסיפורים חלקם בונים מתוך ייסורים סיפור קוהרנטי, ולוּ גם דמיוני ומופרך, כדי לזרות אור על אזור של צללים המאפיל את עולמם, וחלקם מתענים בניסיון לברוח מבשורות מוכתבות מראש ומסיפורים שנכפו עליהם.
 
גבריאל צורן, המלווה את יצירתו של גרוסמן בהתמדה מראשיתה כאחד מטובי פרשניה, הוא פרופסור (אמריטוס) לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.