בספר רחב היקף זה מגיש המשורר יוסף שרון לקוראיו את יבוליה הבשלים של שירתו, כפי שהצטברה והלכה בשני העשורים האחרונים. קולו של שרון היה מן המקוריים והמאתגרים בקרב הקולות שנוספו לשירה הישראלית בשנות השבעים של המאה שעברה. בשני העשורים הראשונים לפעולתו הִרבה המשורר לפרסם ולכנס את שיריו (שנדפסו לראשונה בכתב העת "סימן קריאה"). לשלושת קבציו שראו אור בעשורים האלה ("דיבור", 1978; "תקופה בעיר", 1985; "סיפור אִטי", 1994) הצטרפה ב-1999 הפואמה המשפחתית "היורשים", שהופיעה בספר מיוחד, והרצף המתמשך והמתעשר הזה פרשׂ לפני הקוראים התפתחות של משורר צעיר מן המעלה הראשונה, ממפלסי הדרך לשיח שירי ישראלי חדש. ואולם עם פרוס המאה החדשה כאילו הונמך קולו של שרון. עשייתו בשירה אמנם הלכה והעמיקה, ובה בעת גם גדלה והורחב היקפו של שְׂדֵה הצְפִייה שלה; אבל בעוד המשורר יוצר שירים חדשים, בשלים ומרוכזים יותר מקודמיהם, הוא ממעט לפרסמם ונמנע לחלוטין מלכנסם. כך הוחמצה בשנים האלה ההזדמנות לתהות על מהותו והרכבו של השיח השירי שלו, שיח מקורי, מורכב ומפתיע כל פעם מחדש. האסופה הגדולה שבכאן, ובה מיטב ומֵרב שירי שרון שנכתבו מאמצע שנות התשעים ועד היום, היא הזדמנות חדשה לזרז את הקורא למאמץ מהנה של התעמקות והבחנה, ולהבנה של המִתאם הבלתי שגרתי בין מרקם החיים וההתנסות, האישיים והישראליים, כפי שרואה אותו המשורר, ובין נוסח שירי ייחודי, שעדיין לא נחשפו ממדיו במלואם. מעל לכול, בעוד המשורר מפתח את השיח השירי הייחודי שלו, שיח של אמירות כמו-מיושבות (אך לא תמיד פשוטות בהגיונן), הוא מחזיק בידו "שעון עצר פתאומי ליופי". באמצעותו הוא מפיק טורים מדהימים ביופיים הבלתי מתרברב. מאות רבות של טורים מעין אלה מצפים לקורא שירד לעומק הספר המיוחד הזה, שהוא מאוספי השירה החשובים ביותר הרואים אור במקומותינו בימים אלה.