כדי להתערות בארץ החדשה, נורי משתדל להצטיין בכל תחנות החובה שעובר בן הארץ: צבא, אוניברסיטה, עבודה. בימים המתוחים שהר הצופים עוד היה מובלעת מפורזת הוא שירת בחיל הקשר, וכשנשלח להר היה אפשר לִצפות משם לעבר העיר העתיקה ודרכה – אל ילדותו בבגדאד; ולא רק אליה, אלא גם אל אופק חייו. מה מזמן העתיד? האם יצליח להשתלב בין בני הארץ הזאת, המושכים ודוחים אותו כאחד? האם יצליח באוניברסיטה? ומתי כבר תבוא לו האהבה הגדולה, שעליה נכתבים השירים. לעת עתה הוא מתקשה להישאר נאמן לאישה אחת – כולן מושכות את ליבו, ולכולן הוא נמשך. רק אחת ויחידה יציבה בחייו, הזמרת הגדולה אום כולת'ום, שמזכירה לו את התרבות שגדל בה ושבכוח שיריה לטשטש את קשייו כאן. בעזרתם, ובניסיונו לעצב את עצמו מחדש, הוא מגלה בתוך עצמו את היכולת לברוא עולם בסיפור.
 
אלי עמיר, מחבר הספר והימים לא חלפו, הוא גם מחברם של ספרים רבים ובהם תרנגול כפרות, מפריח היונים ונער האופניים, שזכו להצלחה בארץ ובעולם ואף הומחזו והוסרטו, מבקר כאן בתחנות חייו שטרם ביקר בהן. מפֶּרק לפרק עולה ומצטייר דיוקן של גבר צעיר שמנסה לפלס את דרכו בין זהות ישנה לזהות חדשה, בין ההוויה שבא ממנה לצפונות העתיד הזר, וחשוב לא פחות – בין אהבה "כמו בספרים" לאהבה שבחיים עצמם.