"אִם אִשָּׁה חֲפוּנָה בְּגֻמָּה, / אֵיךְ תֵּצֵא לָאוֹר?" שואלת דליה סיני באחד משירי הספר היפה הזה. ואכן שירי הספר נעים כל העת בין ההסתתרות להתגלות, בין השתיקה לדיבור, בין ההסתרה לחשיפה, תוך שהם מבקשים לדלות מהמציאות את "הזהב של הדגים", כשמו של הספר. "מָה עוֹשָׂה אִשָּׁה / הַמְּגַלָּה שֶׁבַּעֲלָהּ סוֹכֵן חֲשָׁאִי? / כָּל־כָּךְ חֲשָׁאִי / שֶׁלֹּא יָדְעָה שֶׁהִיא / צְרִיכָה לְהִסְתַּפֵּק בִּלְחִישָׁה", שואלת סיני בשיר אחר, ובמקום אחר מצהירה "אֲנִי מַבְטִיחָה לַחְשֹׂף עֲבוּרְךָ / אֶת הַבּוּשָׁה הַסּוֹדִית שֶׁל הַנָּשִׁים", וכך באומץ ובגילוי לב עוסקת סיני בנשיות על שלל גווניה והיבטיה, תוך שהיא מעניקה קול לשלל דמויות נשיות וגבריות, דמיוניות ומציאותיות, וכל זאת באמצעות שפה עשירה ומרובת מטאפורות יפהפיות כמו זו: "הָיְתָה בֵּינֵינוּ אַהֲבָה שֶׁל חֲדַר / מַדְרֵגוֹת: / אַף דֶּלֶת לֹא הָיְתָה שָׁם / שֶׁלָּנוּ / וּבֵין הַקּוֹמוֹת עֲלָטָה שֶׁל פִּתְאוֹם". דווקא השפה הפואטית על דימויה וסמליה, דווקא קרנבל הדמויות והמסכות, הם אלו שמצליחים בסופו של דבר לחשוף את האמת שמסתתרת בגומחות, ובזה כוחה של השירה הזו שיצאה עכשיו אל האור. (אלי אליהו, עורך הספר).