סימון וייל (1909-1943) היתה פילוסופית צרפתייה ממוצא יהודי. עבודתה משתרעת על פני תחומים שונים, בהם פוליטיקה, פילוסופיה, דת וספרות. כפעילה פוליטית התגייסה וייל בשנות השלושים לטובת הצד הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד ולמען המולדת הצרפתית בימי מלחמת העולם השנייה. חוויות המלחמה הותירו עליה רושם עמוק: לצד השאיפה לצדק ולמאבק ברוע היא ראתה את הכוח והאלימות כתוצר טרגי של הקיום האנושי.

מקבץ החיבורים חיבוקו הקר של הכוח מביא את מחשבותיה על אלימות ועל מקומה ביחסים הפוליטיים והחברתיים. בכישרון רב־תחומי יוצא דופן משלבת וייל בין רעיונותיה הפוליטיים, האסתטיים והספרותיים. כמחברת אידיאליסטית, היא מפרשת את האירועים הפוליטיים של זמנה כמאבק בין יסודות מוסריים על־היסטוריים: במלחמה נגד הפשיזם באירופה היא רואה התגלמות של המאבק נגד יצר הרע, אשר מעמיד בסכנה אף את נשמותיהם של אלה הנשבעים להשמיד אותו. מול יצר הכיבוש והאלימות, כפי שהוא מגולם בגיבורי מלחמת טרויה ובכיבושי האימפריה הרומית, היא מציבה חזון של אחדות והרמוניה המבוסס על הדוגמה של דרום צרפת בימי הביניים, שהיא לדעתה הדוגמה לפטריוטיזם המודרני.

חיבורים אלה מציגים את כתיבתה של סימון וייל במיטבה, כמופת של למדנות מעמיקה ושל יושר אינטלקטואלי ומוסרי יחידים במינם.