אבל מה יהיה על צרפת, ועלינו היהודים - מה יעלה בגורלנו עד אז? ברור שבתוך הלהבה האדירה הזאת, הדאגה היהודית אינה אלא אחד ממרכיבי החרדה הכללית והדריכות הכלל-עולמית. הדבר מרגיע אותי לפחות מבחינת עתידם של בני, כי גם פולני, בלגי או הולנדי אינו בטוח במחר שלו יותר ממני... כפי שאמרתי לעצמי לא פעם ולא פעמיים בשנה האחרונה, צריך כוחות כדי לשרוד. אני עצמי אולי לא אזכה לראות את העולם החדש. אנחנו סופרים בשנים בחיינו האישיים, אבל מהם שנים-עשר חודשים בחיים של עם ובתולדות האנושות? (12 באוקטובר 1941) יומן המלחמה של ריימון-ראול למבר חושף את עולמו הפנימי של אחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צרפת בתקופת השואה ומי שעמד בראש אוז´יף, הארגון הכללי של היהודים בצרפת שהוקם במצוות השלטונות הצרפתיים בשנת 1941. לפני המלחמה היה למבר עורך עיתון של הקהילה היהודית ופעיל מרכזי בארגוני סעד וסיוע לפליטים שהגיעו לצרפת מגרמניה. למבר, איש המעשה והרוח, היה אדם בעל סמכות וקשור בכל מאודו לתרבות הצרפתית שבה צמח. בזמן המלחמה היה נתון במאבק פנימי שנבע מניסיונו להבין כיצד תוכל תפיסתו ביחס למולדתו להתקיים לנוכח המהפכה האידיאולוגית של וישי. בהסכמתו לפעול נמרצות במסגרת אוז´יף עורר עליו את זעמם של אישים מרכזיים בקהילה היהודית, אבל ביומן מתגלה טפח מן המניעים שהביאו אותו להתמיד בדרכו - תחושת הדואליות של היותו צרפתי ויהודי. היומן מסתיים יום לפני שלמבר נעצר באוגוסט 1943 ונשלח למחנה דרנסי עם אשתו וארבעת ילדיו. ב-7 בדצמבר 1943 נשלחה המשפחה כולה לאושוויץ וכעבור שלושה ימים הומתה בתאי הגזים. המסמך הוא תרומה חשובה להערכת המציאות הקשה שבה היו שרויים מנהיגים יהודים בתקופת השואה, והוא מיטיב לחשוף את התמודדותם ואת השיקולים שהניעו אותם.