היסטוריון צעיר ושאפתן כותב ליושב ראש יד ושם ומספר על מאבקו במפלצת הזיכרון, עד לרגע שבו השתלטה על חייו. כוכבו של הצעיר דרך בחקר המנגנונים המדויקים של התהליך התעשייתי שבו חוסלו מיליוני יהודים במחנות ההשמדה. לפרנסתו, ומתוך תחושת שליחות, הוא מתחיל להדריך סיורים באתרי הזיכרון שעל אדמת פולין – של תלמידים, אנשי צבא ופוליטיקאים ישראלים. אתרי הרצח נעשים מקום העבודה שלו, והזוועה חודרת אל תוך נשמתו. הוא מנסה לחשוף ביערות ובמעבה האדמה את דמותם האבודה של הקרבנות, אך לחרדתו הוא מזהה בעצמו ובמודרכיו הערצה לכוח ולכושר הביצוע של הרוצחים. ״כדי לשרוד בעולם הזה צריך להיות קצת נאצי״, אומר לו תלמיד תיכון באחד המסעות. אט–אט גוברת בקרבו ההכרה שאיש מעולי הרגל אינו מעז להתייצב באמת נוכח הפשעים ומשמעויותיהם המוסריות. בלשון בהירה ודייקנית מספר ההיסטוריון הצעיר, דרך עטו של ישי שריד, על התהליכים המפוררים והמעַוותים שהתחוללו בו בעת מילוי המשימה ועל עלייתו ונפילתו כסוכן של הזיכרון – עד לנקודת השבירה הבלתי נמנעת.