בנחושת, ספרה השני של אדוה קמחי חן, מופיעים קולות רבים, שאיתם יוצרת המשוררת דיאלוג מתמשך ופואטי בעל ריתמוס פנימי. סביב גיל חמישים והשינויים הכאוטיים שהוא מביא איתו, המשוררת פוגשת מחדש את עולמה, ומבררת דרכו משהו על עצמה: מפגשים עם החוץ, החי או הצומח (כמו עם דמותה של הזברה או הציפור, הפקעת והשושנה), מפגשים עם קרוביה (אביה המת, אמה המאבדת את זיכרונה, ילדיה המתבגרים ובן זוגה), ואף מפגשים עם הדומם (כמו אפוד המגן או כלי נשיפה) – כל אלו יוצרים מנעד רחב של רגשות ומצבים המתחלפים ונשזרים זה בזה: פגיעוּת, שתיקה ותשוקה, שלווה והיעדרה, ואהבה על כל פניה.