"חכם ואני נכנסים לביתן הגן, שנינו עירומים אך מכוסים בסדין, ואין מגע בין הגופים. חכם שואל על עברי. אני מספרת שהגעתי ממשפחה ענייה (שהתרוששה) ואז התחתנתי עם בחור עני משכונה ענייה. יש קשב מופלא בינינו באותו זמן. הוא מצר על עברי, אבל יודע שצפוי שנגיע להמשך טוב יותר, שיוֹרה על כך שנחלצתי. עתה גופי כבר גלוי, והוא רואה אותי בכל מיני מצבים, למשל כורעת על ארבע, למשל שדיים וכוח כבידתם. לבסוף הוא מרים את גופי לתנוחת 'אווירון' ואומר, 'אל תדאגי, התקבלת כבר (לכאן) ולאט־לאט, בהתאם למחזורי המלגות, תקבלי גם', ויוצא לאורחיו."
 
אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים. בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. 
 
נכתב בחפצים משתלב במסורת של טקסטים מיניאטוריים מוקפדים המחויבים להתבוננות בשלל מופעיה של המציאות. חוטי עצב נשזרים בהומור פרוע כאשר שׂורק מתיכה את היומיומי בנשגב ופוסעת בסקרנות אל אזורי תפר קיומיים.