בקובץ הסיפורים "נשים קשות" בוחנת רוקסן גיי בחוכמה ובאמפתיה את חייהן של נשים שונות שנסיבות חייהן הביאו אותן להיחשב "קשות" כי הן לא מוכנות לשתוק עוד, כי הן רוצות יותר מדי, כי הן חושבות על עצמן יותר מדי, כי יש להן דעה משלהן על החיים הקשים שלהן. הנשים בסיפורים רבות ומגוונות, הן ילדות ונערות ונשים, לבנות והיספניות ושחורות, אמידות ועניות, נשואות ורווקות, בנות ואמהות ואחיות, כולן נתונות במערכות יחסים סבוכות, לעתים אלימות, רובן עם גברים, חלקן עם נשים, וכולן נאבקות עם גופן הנואש, הפגיע, הפוגע בעצמו ובאחרים.
כמו גיבורת הסיפור "אני סכין", שמבקעת בציפורן אחת אייל ניצוד מצווארו ועד אחוריו, גיי אינה נרתעת לקרוע את המסווה מעל נושאים שנויים במחלוקת כמו מיניות ואלימות מינית, פערי המעמדות באמריקה, הניכוס התרבותי שבה. בכתיבה ישירה וחריפה היא נותנת קול צלול ומדויק למקהלה של נשים בלתי נשכחות.