הנובלה עושר מספרת על תהליך ההזדהות של בן עם אביו, הזדהות בעלת השפעה רחבה שבקצה שלה הפנמת האובייקט והחלפתו, קרי הדבקות ואימוץ הבן את גורלו של האב.
 
קארל וֶלדֵיין, גבר קשה יום נשוי ואב לבן, שחלם להיות צייר, אך התגלגל לעבוד כצבָּע, חובב הימורים ואת הטיפה המרה, זוכה במפתיע בסכום כסף גדול שיכול להבטיח למשפחתו חיי רווחה, לחלץ אותם מחיים של עוני ולשנות את גורלם. הוא מטמין את הכסף במקום מסתור ו"שוכח" היכן הטמינו. לאחר עשרות שנים, כשהוא כבר על ערש דווי, הוא נזכר ומוסר לבנו פרנץ את הפרטים על מקום מחבואו של האוצר. 
 
הבן, צעיר בעל כישרון אומנותי כאביו, מוצא את הכסף ובזכותו מקבל גישה למועדון ההימורים – בהצהירו שרק כך יעלה בידו לחוש את עומק הרגשות שחווים הקלפנים וליצור יצירה אותנטית ראויה לשמה.
 
עושר היא נובלה בעלת מאפיינים פסיכואנליטיים בולטים, שבמרכזה הגורל הטראגי האפשרי של הקשר בין אב לבנו. ניסיון הבן לתפוס את מקומו של האב דרך עיצוב ה"אני" שלו בדמותו, במקום להבדיל את עצמו ממנו, מביא לאובדן הקשר שלו עם המציאות החיצונית, ולהצבתה של אלטרנטיבה הזייתית תחתיה. 
 
ארתור שניצלר (1862–1931), בן דורו של פרויד, לוקח אותנו לסיור בנבכי הנפש ופיתוליה ומראה לנו כיצד המִשקעים הנפשיים, הזיכרונות, הדימויים והשיפוטים שדרכם מיוצגת המציאות בלא מודע – קובעים את גורלנו. [ענת רנן].