הָיִיתִי יַלְדַּת הַדְּיוּנוֹת מְחַבֶּקֶת עֵצִים, מִתְפַּעֶלֶת מִקּוֹצִים. כְּאַחַד הַזּוֹחֲלִים. לְיָמִים הִתְרַחַקְתִּי מֵעַצְמִי נִמְנַעְתִּי מִסִּכּוּנִים. הָלַכְתִּי עַל בָּטוּחַ בֵּין חֲרִיצֵי הַמַּרְצָפוֹת דּוֹאֶגֶת לֹא לִדְרֹךְ עַל הַקַּוִּים. זְהִירָה כֹּה הָיִיתִי, בְּכָל זֹאת נָפַלְתִּי. הִשְׂכַּלְתִּי לָעוּף. וּכְשֶׁעֲנָפִים חַדִּים פָּעֲרוּ חֲלוֹמוֹת וְרִטְּשׁוּ, הִסְתַּוֵּיתִי. כָּךְ שָׂרַדְתִּי. כָּעֵת עֲשָׂבִים קוֹרְאִים אֵלַי בִּשְׂפָתָם וַאֲנִי נִזּוֹנָה.