במרכז הספר עומדת דמותו של פרומתאוס, הגיבור הטיטאני המפורסם, אוהב בני האדם שגנב בעבורם את האש. על פי המיתולוגיה היוונית, פרומתאוס היה כבול במצוותו של זאוס, אבל פרומתאוס של ז'יד מצליח להשתחרר מכבליו, ומוצא את עצמו בפריז של סוף המאה ה-19. הוא צועד בשדרה, מגיע למסעדה פריזאית, ושם נקלע להרפתקה חדשה.
 
באחד הקטעים המפורסמים בהגותו של ז'אן־פול סארטר, הוא מתבונן במלצר בבית קפה ומתאר את מעשיו. המלצר עסוק כל כולו בלהיות מלצר – פונה ללקוחות, לוקח הזמנות, מגיש, מפנה – כל כך עסוק עד שהוא שוקע בתוך הוויה זו, שוכח את עצמו בתוכה, נעשה למלצר ותו לא, אוטומט חסר אישיות או חופש בחירה. ואולם, בסופו של יום שב המלצר הביתה, ופתאום הוא מוצא את עצמו כאדם בן חורין, שבכל רגע נתון יכול לבחור להיעשות דבר־מה אחר. המלצר הוא לפיכך הרבה יותר ממלצר; הוא בעל אופק אינסופי של אפשרויות המחכות להתממש. נוח למלצר, ובעצם לכל אחד מאיתנו, להיות מוגדר בצורה פשוטה וברורה, לגלם תפקיד חברתי ולשכוח את החופש והיכולת להשתנות בכל רגע. האקזיסטנציאליזם הצרפתי של סארטר, וגם של סימון דה בובואר, אלבר קאמי, מוריס מרל־פונטי ואחרים, קורא לנו להשתחרר מהממשות הסגורה, לגלות את הריקוּת שמאחוריה, את אינספור האפשרויות המסתתרות בתוכה, וכך לרכוש מחדש בעלות על חירותנו וחיינו.
 
והנה, למעלה מארבעים שנה קודם למלצר של סארטר, ב-1899, פרסם אנדרה ז'יד (1869-1951) את פרומתאוס הכבול ברישול, נובלה סטירית־פילוסופית המתארת אף היא מלצר; אלא שמלצר זה כלל אינו תמים. הוא מודע היטב לעצמו ולאחרים, מקשר בין הדמויות המקיפות אותו ועוזר להן לפתור את חידת קיומן. סארטר קרא את ז'יד, הושפע ממנו, ואף ניסה להתנגד לו, אבל נדמה שפרומתאוס לא רק חלחל להגותו, אלא גם הציע, וממשיך להציע, כמה תשובות מפתיעות למצוקות האקזיסטנציאליסטיות [פרופ' עירן דורפמן, מתוך: אחרית דבר].