פתחתי דלת, ועמדתְ שם/ אהרן שבתאי

רָאִיתִי אֶת כִּתְרֵךְ, דְּגָנִית, כְּשֶׁפָּרַח בִּכְפָר לְיַד זֵ'נֵוָה, מַכְחִיל בַּקָּמָה. עוֹמֶדֶת עַל גִּבְעוֹל גָּמִישׁ וְרַךְ לֹא תִּתְּנִי סֶלֶק אוֹ תַּפּוּחַ אֲדָמָה, אֶלָּא הָיִית וְנִשְׁאַרְתְּ פֶּרַח. חֶלְזוֹנוֹת מוֹצְאִים מְנוּחָה עָלַיִךְ, נְמָלִים וּלְטָאוֹת רָצוֹת סָמוּךְ לִבְהוֹנוֹת רַגְלַיִךְ, וְאֶל אַבְקָנַיִךְ מִתְקַבְּלִים דְּבוֹרִים וּפַרְפָּרִים וְטַל וְקַרְנֵי אוֹר, וְגִשְׁמֵי קַיִץ, כָּךְ גַּם אֶת רֹאשִׁי בְּחֵיק אֲהוּבָתִי אֲנִי כּוֹבֵשׁ, דְּגָנִית יְפֵהפִיָּה. וּבַסְּתָו תִּכְמְשִׁי, הַשָּׂדֶה יַאֲפִיר, וּטְרַקְטוֹר יַעֲבֹר וִיכַסֶּה אוֹתָךְ בִּקְצָת עָפָר יָבֵשׁ.