כולם אומרים למרתה דברים כל כך יפים: כמה שהיא חכמה. כמה כישרון יש בכתיבה שלה. כמה מוצלח פטריק, בעלה. אבל אז מגיע יום הולדת 39 ומרתה קולטת שאין לה שום אפשרות לעצור את הארבעים. בעצם, אין לה שום אפשרות לעצור משהו. לא את הבדידות, לא את העולם שמסתחרר סביבה, לא את פטריק שמחליט, בוקר אחד, פשוט ללכת ממנה.
 
וכך, בגיל ארבעים, שבה מרתה מובסת ומושפלת לבית הוריה. לחדר ילדותה. חוזרת ונחבטת, כמו במנהרת זמן אכזרית, אל הרגע שהתפוצץ בה אי אז כשהיתה בת שבע-עשרה, והותיר אותה במצב שאף רופא או פסיכולוג לא הצליח להסביר לה. או בכלל.  
 
זהו רגע שקיים בו הכול: שיברון לב וחשבון נפש, התרסקות ושאיפה עמוקה, ארוכה, של החיים עצמם. זאת אולי גם ההזדמנות האחרונה של מרתה לגלות אם תוכל לברוא לחייה שלה סוף אחר, טוב יותר.
 
בכתיבה מבריקה ובמבט חד יצרה מג מייסון האוסטרלית רומן מהפנט ביופיו, שיש בו תוגה והומור, שמחת חיים ואהבה. צער ואושר, שזכה להצלחה עולמית מסחררת ותורגם לעשרות שפות, הוא דיוקן אינטימי בלתי נשכח שחוטף את הלב ואז נצרב בו לאורך זמן.