בשעה 7:10, אחת השכנות כתבה בקבוצת הווטסאפ: "יש פלישה של חמאס". שכן אחר שאל: "יש ירי בקיבוץ?" וקיבל מיד תשובה: "הם פה". שכנה נוספת שאלה: "איפה צה"ל?"
בתוך הממ"ד שררה אפלה מוחלטת. מירי ואני ישבנו בדממה וחשבנו מה לעשות. 
ואז, אי־שם בחדר החשוך, שמענו את הבנות שלנו מתחילות לנוע בין השמיכות. 
 
אמיר תיבון, אשתו ושתי בנותיהם הקטנות היו נצורים בממ"ד בקיבוץ נחל עוז בעוד ביתם מוקף במחבלים חמושים. הם הורו לילדות להיות בשקט והתכוננו לגרוע מכול.
 
85 קילומטרים צפונה משם, אלוף (מיל') נעם תיבון ורעייתו גלי, הוריו של אמיר, סיימו רחצת בוקר בים של תל אביב. "חדרו מחבלים ליישוב", הוא כתב להם קצת אחרי 7:15. "יורים עלינו".
 
נעם וגלי יצאו מיד לנחל עוז לנסות להציל את משפחתם. בדרך הם מצאו את עצמם מצילים אנשים אחרים, זרים גמורים, שנקלעו לתוך התופת.
 
בספרו קו התלם, חושף אמיר תיבון לראשונה את הסיפור המשפחתי המלא על אותו יום באוקטובר ומשלב בו את סיפורו של קרב הגבורה הבלתי נתפס שהתנהל בקיבוץ נחל עוז. בין האירועים הדרמטיים הללו הוא שוזר לתוך העלילה את תולדותיו של הקיבוץ הקרוב ביותר לגבול עם עזה ואת סיפורם של האנשים שבחרו לחיות בו, לגדל בו משפחות ולייחל לשלום כנגד כל הסיכויים.
 
זהו סיפור של הפקרה ושל גבורה, אך גם של תקווה, שלא תוכלו להניח לרגע מהיד.