אנשי ימי הביניים חיו בחשיכה. הם האמינו שהעולם שטוח ומלא בשדים, במלאכים ובמכשפות. מבועתים מן הגיהינום שבו איימו עליהם אנשי הכנסייה, הם התפללו יומם ולילה. כשלא התפללו, הרגו יהודים, מינים ומכשפות, או יצאו למסעות צלב נגד המוסלמים. וכמו שכל סרט על ימי הביניים מקפיד להראות, אלה שלא גרו בטירות מפוארות חיו בבוץ ובזוהמה.
מה מתוך כל זה נכון היסטורית? כמעט לא כלום. ימי הביניים לא היו גן עדן של נאורות ואיכות חיים, אבל התקופה שבה נבנו הקתדרלות הגותיות ונוסדו האוניברסיטאות גם לא הייתה עידן של אנטי-תרבות. למעשה, כמה מן התופעות שאנחנו מזהים עם ימי הביניים (מלחמות דת, אינקוויזיציה רצחנית, ציד מכשפות; פוריטניות מינית) התחוללו בעולם "החדש" דווקא. בימי הביניים הונחו היסודות לתרבות המערב המוכרת לנו כיום: רציונליזם וניסיון לכונן משטרת מחשבות, פרלמנטים ושליטים בחסד האל, זכויות אדם ורדיפת השונה. העולם החדש לא היה סטייה מן העולם שקדם לו; הוא היה תוצר שלו, לטוב ולרע.
בפשטות ובהומור משרטט אביעד קליינברג את הסיפור ההיסטורי של קריסת המערב בשילהי העת העתיקה ושל חזרתו לעמדה הגמונית בעולם בעת החדשה. מעת לעת, הוא קוטע את רצף הסיפור הגדול ומציע לקוראיו סיפורים קטנים ("סיפור אחד במאה"): מעשה בקיסר רומי שמצא את עצמו כפוחלץ פרסי, מעשה בסוחר יהודי שהפך לשר צבא, בשגריר איטלקי ששנא אוכל ביזנטי ובמצביא צרפתי שעסק ברצח ילדים בשעותיו הפנויות. עולם שנעלם מופיע מחדש לנגד עינינו.