"חיברנו לעפיפון את הפחית, טבלנו את היוטה בבנזין, דחסנו פנימה והדלקנו. העפיפון הפך ללפיד. היריעה בעבעה, נמסה והתעוותה, המקלות, החבל, הזנב, הכול בער באש גדולה, העלה עשן שחור והדיף ריח חזק של פלסטיק שרוף. מדדנו. שבע דקות. רונה אמרה, בחיי, זה עבד טוב, העפיפון העקום שבנית, ואני אמרתי, עקום? חצופה! צחקנו. הרגשנו טוב. זה היה מבהיל, עידו, כי איך אפשר להרגיש טוב כשאתה מנסה לפגוע?"
 
כשעידו, בנה הבכור של נתי, מגיע לגיל שש־עשרה – מסתיים מבצע צוק איתן. היא בוחנת באימה את ההתנהלות החוזרת של מדינת ישראל אל מול האיום העזתי, ומבינה שהרווח הקבוע בין מבצע למבצע עומד להסתיים בדיוק כשהוא אמור להתגייס. היא יודעת שעידו יתנדב ליחידה קרבית, היא יודעת שאם יהיה מבצע תהיה כניסה קרקעית, והיא יודעת מה המחיר הנורא, הבלתי נסבל, שגובה תמרון בסמטאות עזה. עד לאן תרחיק לכת אם על מנת להגן על בנה? נתי לא מוכנה לעמוד מנגד. היא אוספת מידע, מבצעת את ההכנות הנדרשות, ומחכה לרגע הנכון – נחושה לממש את תוכניתה לגרום למדינת ישראל לצאת לפעולה צבאית שלא התכוונה לצאת אליה, ולהציל את עידו מהעתיד הצפוי לו.
 
נתי מדברת לעידו. ממרחק הזמן היא פונה אליו, מספרת לו מה עשתה ומנסה להסביר לו, ואולי גם לעצמה, למה. 
 
רווח של חמש נוגע בכנות ובאומץ בנושא אימהות בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. הוא מתעמת עם שאלות מוסר, אתוס, גורל ואהבה. הספר זכה בפרס משכנות שאננים לפרוזה עברית לשנת תשפ"ד.