"העיר הזאת היתה פעם מרהיבה. כיום לא נותרו ממנה אלא הדים דואבים העולים בין קימורי הסמטאות העתיקות," אומר הגיבור המספר על עירו אלג'יר. "אני תשוש היום הזה. תשוש עד שורשי הלב. אני מרגיש שאיני עוד אזרח, איני שייך לארץ הזאת… שוב התעורר בי צורך עז לצעוק, צורך הממלא את כל ישותי. איני עוד מסוגל לכבוש את קולי. – אלוהים, ילען דין האאא של הא… הזאת!"
בתיאורים השוזרים את מרומי האמנות היפה, מוסיקה, ריקוד וציור, עם קרקעית המזבלה, העירונית והאנושית, עוסק ואסיני אל-אערג' ברומן הקצר "ריקוד אחרון" במשבר העובר על אזרחי אלג'יריה שוחרי החירות כתוצאה מהשתלטות החוגים האיסלאמיים הקיצונים, המדכאים ביומרה של "שומרי המוסר" את חירות הפרט והלכידות של החברה. זהו סיפורה של רקדנית באלט שנורתה כאשר ניסתה לסייע לפצוע בהפגנה אלימה. זה סיפורה של אלג'יריה לאחר שהחוגים המוסלמים הקיצונים השתלטו עליה.
את דעתו על גורל ארצו מביע הסופר, בין היתר, בלשון הייחודית של הרומן הקצר, הפורש אירועי חיים בלילה אחד: שלוש שפות שזורות ברומן לכדי הוויה אחת: ערבית, צרפתית ודיאלקט אלג'ירי בֶּרברי. זאת ההוויה של אלג'יריה, וכל ניסיון להשליט בה אחת מן התרבויות על פני שותפותיה נועד לכישלון.
ואסיני אל-אערג' הוא מרצה לספרות באוניברסיטה של אלג'יריה ובסורבון ונמנה עם הסופרים החשובים ביותר כיום בעולם הספרות הערבית. בשנים האחרונות זכה בפרסי הוקרה אחדים. תרגום הספר לעברית נעשה בברכתו האישית.