"משורר זקן, מה יש לו בחייו?", כותב אהרן שבתאי באחרית הדבר לספרו רקוויאם. "יש לו שמות, הרבה שמות, שמות אלה שהיו פעם אם ואב ואח וקרובים ושכנים, או חברים בבית הספר, שאיתם היה משחק כדורסל בהפסקות, ועוד צבא רב של אנשים שחיו ועברו לידו בימי נעוריו. וכל אלה היו, ובינתיים בהדרגה נעלמו ואינם עוד. ההימחקות הכמעט שלמה של הסיפור והדימוי של האנשים הללו, היא שמעניקה להם את טעמם המיוחד כשירה. זה טיב הפרספקטיבה והפאתוס שמשורר חש ומייצג כשהוא מתהלך בין האנשים החיים, אלה שכמוהו עצמו עומדים אט-אט או במהרה להימחק וכמעט לא להשאיר עקבות או איזה סימן שהיו". הספר הזה הוא סימן שהיו.