"כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה. היא  מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון וקארינה מכירה תודה לעצמה על שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה, ואף ממסגר הכול במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. זה מרגיע תמיד את קארינה, כי הפחד של פעם כבר לא פועם בתוכה כמו רכבת דוהרת אלא מורגע בעטיפת החלום, אפילו סיוט, אבל משהו שקמים והוא נגמר."
קארינה, דור שני לעלייה הגדולה מברית המועצות, מתמודדת עם זיכרונות ילדות הצפים בגל עצום מן המצולות ועם שבר העלייה ארצה של הוריה. יואב, הנפרד לאיטו מאמו בסיפור אחד, מגיע להציל את רומי אחותו, הלפותה בסחרחרה מאנית בעיר זרה בסיפור אחר. אור, הסובל מפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי נשלח לחוג ציור במוזיאון ומבדידות השבר של עצמו. הוא מתחיל להחלים כאשר מתגלה בו אהבה פתאומית לשבר של אחרת.