קורנוול 1972. שלושה שומרים נעלמים ממגדלור נידח, מרוחק מהחוף. דלת הכניסה נעולה מבפנים. השולחן ערוך לארוחה שלא נאכלה. יומן מזג האוויר של השומר הראשי מתאר סערה המשתוללת סביב המגדל, אבל השמים בהירים. ושני השעונים נעצרו ב־8:45.
 
איזה גורל מוזר פקד את שלושת הגברים? הים האפל לוחש את שמותיהם. צוקים שחורים מתגלגלים מתחת לפני המים ומטביעים רוחות רפאים. ומתוך הנחשולים, כאצבע של אור, המגדל אכול המלח ניצב בודד ומרהיב.
 
עשרים שנה לאחר מכן מבקש סופר לבוא לשוחח עם נשות השומרים שהמשיכו בחייהן מאז היעלמותם של בני זוגן. הוא נחוש בדעתו לחשוף את האמת על היעלמותם של השלושה. הסיפור נע בין סיפוריהן של הנשים ובין סוף השבוע האחרון של השומרים בצוותא. סודות כמוסים צפים, אמיתות מחליפות שקרים, ואט־אט מתגלה התמונה על מה שהתרחש, מדוע, ולמי להאמין. ברומן עוצר נשימה הנכתב בהשראת מקרה אמיתי, מַחיה אמה סטונקס סיפור של בדידות ואובססיה, מציאות ואשליה, ועל מה שנדרש כדי לשמור על אור דולק בתוך עלטה.