בימי שיבת ציון התעוררה מחלוקת מרירה בין השבים לציון מגולת בבל בראשית עזרא ונחמיה, ובין שרידי אלה שלא יצאו לגולה. השבים ייסדו יהדות חדשה, בעוד האוכלוסייה שנשארה בארץ החזיקה באמונתה, שכללה גם יסודות פולתאיסטיים.
בתחילה גברה יד הבדלנים שהרחיקו את האוכלוסייה הנשארת מפעולות השיקום ובניית המקדש. כתוצאה מכך את הנשארים בארץ עצבו קווים דתיים חדשים שיהפכו את הקבוצה הזאת לכת השומרונים.
פרק י”ז במלכים ב’ טוען שנשארי יהודה וישראל הם גויים שהושיב מלך אשור בארץ וכי כל האוכלוסייה הישראלית והיהודאית הוגלתה לאשור.
הספר עוסק בדרכים בהם נקט המחקר והמחבר בחשיפת העיבוד המגמתי הזה שהוא זיוף. מתברר כי ה”שומרונים” הם אכן שרידי יהודה וישראל שלא הוגלו מן הארץ, אשר בתהליך התגבשותם, חזרו למסורות עתיקות כמו האמונה בקדושת הר גריזים, במקום ירושלים, דחיית התורה שבעל־פה. “התורה השומרונית” כוללת רק את החומש כי ירושלים נזכרת בהם. השומרונים הם אחינו , בשר מבשרנו.
ד”ר ישראל כץ ניהל את ביה”ס התיכון “קוגל” בחולון (תשע שנים), ייסד את תיכון קריית־שרת בעיר וניהל אותו עשרים שנה. המחבר היה מורה אחראי להכשרת מורים למקרא בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל־אביב במשך שלוש עשרה שנים, חוקר מקרא ומרצה בחוגי תנ”ך.
