המעבר של החברה היהודית במפנה המאה ה-20 ממרחב יהודי למרחב ציוני, ולבסוף עם קום מדינת ישראל למרחב ישראלי-אוטונומי, אינו גאוגרפי בלבד. יותר משמעבר זה מבטא תנועת אוכלוסין גאוגרפית של יחידים או קבוצות ממקום מוצא מסוים למקום יעד, יש בו כדי ללמד על שינוי בדפוסי החשיבה הקולקטיבית של העם היהודי ועל תמורות בתפיסתו הפוליטית, האידאולוגית והדתית.
בספר זה בוחן המחבר יצירות ספרותיות שנכתבו ופורסמו במפנה המאה ה-20 – תקופה שבה התרחשו תמורות עמוקות בקורותיו של העם היהודי שישב ברובו במרחב הגלות, והביאו יוצרים, עסקנים ופוליטיקאים לגבש מרחב חדש שהתיימר להוות אלטרנטיבה למרחב הקיים ולמאפייניו – הלא הוא המרחב הציוני. מרחב זה, שהתקיים תחילה כמרחב חתרני ותאורטי בשדה הספרות והפובליציסטיקה, לבש כסות פוליטית וחברתית וביקש ולהתממש בדמות מדינה עצמאית.
ספר זה מבוסס על עיון ביצירותיהם של חמישה יוצרים – בנימין זאב הרצל, מוריס רוזנפלד, מנדלי מוכר הספרים, שלום עליכם וזאב ז'בוטינסקי – שפעלו במרחב הגלות לטובת יצירת מרחב אלטרנטיבי לעם היהודי, בשאיפה שישמש פתרון לבעיותיו וסבלותיו בגולה. מקצתם של היוצרים הללו שימשו בתפקידים בכירים בתנועה הציונית, ויצירותיהם לא היו אלא שופר לרעיונותיהם הפוליטיים למען כינונו של מרחב יהודי אוטונומי. אחרים יצרו מתוך דחק לאומי, קולקטיבי ואישי וראו במרחב האלטרנטיבי מפלט וסיכוי להיחלצות מחוסר אונים ורפיון. המשותף לכל היוצרים הוא התעמתות עם המרחב הקיים, לצד מתן פתרון מרחבי שמוצע לקורא היהודי בן תקופתם, אשר בהעדר יכולת לכונן מדינה עצמאית נע בין מרחב יהודי למרחב ציוני.
