בואנוס איירס, 1940. חברים יהודים, גולים, נפגשים בבית קפה. הם תוהים מה קורה באותה אירופה שממנה נמלטו בספינה שנים אחדות לפני כן. קשה להבין את החדשות הבלתי נתפסות.
ויסנטה רוזנברג נכלל בחבורה הזאת. הוא לא רוצה לדעת, הוא לא רוצה לדמיין. אבל שוב ושוב הוא חושב על אמו שנשארה בפולין, בוורשה. מה שלומה? היא כותבת לו עשרות מכתבים, והוא לא תמיד משיב להם. באחד מהם הוא קורא: "אולי שמעת על החומה הגדולה שהגרמנים בנו. לשמחתי רחוב סיינה נשאר בפנים, וזה מזל, אחרת היינו חייבים לנטוש את הדירה ולעבור." זהו האזור שעתיד להפוך לגטו ורשה.
סנטיאגו א' אמיגורנה — שחקן, תסריטאי, במאי, מפיק סרטים וסופר ארגנטיני שמתגורר בפריז — מספר על הגטו הפנימי בגלות. על החיים המדכדכים של אדם שהמציא לעצמו חיים בניכר, כאשר תחילה הוא מנחש – ובהמשך מבין — שמשפחתו מושמדת כמו גם מיליוני אחרים.
ויסטנה ורוסיטה היו סבו וסבתו האמיתיים של הסופר שכותב היום: "לפני עשרים וחמש שנה התחלתי לכתוב ספר כדי להיאבק בדממה החונקת אותי מאז שנולדתי."
לפניכם הסיפור שבשורשי אותה שתיקה.
