דמה שאין אווירה טובה להוצאת ספר כזה עכשיו. הקוראים עסוקים בסיפורים אחרים. מין רומן כפול שהוא בעצם תוכנית ריאליטי. אחת של הישרדות בימי מגפה (שגם אם חלפה כבר כאן, עדיין מהדהדת כאור שקיעה שנמשך לתוך הערב) ואחת דרמה פוליטית שהיא גם דרמת בית משפט, שהיא תמיד דרמה מלחמתית. כשסיפור אחד הולך לישון, מתעורר הסיפור השני. ולפעמים שניהם רוקדים שלובי זרוע. לקרוא ספר? פלא שלאנשים נשארה עוד די תשומת לב לצחצח שיניים. מעבר לבעיות הקשות שהחברה האזרחית ניצבת בפניהן בימים אלו, אנו עומדים בפני בעיה של "רעש". במילים פשוטות, שומעים יותר מדי את השלטון, רואים אותו יותר מדי. עיריית תל אביב מתנהלת מבלי שראש העירייה או חברי מועצת העיר יופיעו כל יום, או כמה פעמים ביום, בערוצי התקשורת ויגידו משהו. אף אחד לא חושב שזה מוזר שראש העירייה שלו לא הופיע היום בעיתון או ברדיו או בטלוויזיה. והנה, במישור הארצי, לא ייתכן יום בלי הפקידים. הפקידים רוצים להיראות כל הזמן. להתבטא.