"קולו המיוחד של ליאור שטרנברג עשוי מבט וטון דיבור: מבט חד, חריף, חומל, על מצב האדם, וטון שקט, עצור, שאוצר הבעה עזה, חרדות ובושות וגעגוע עז מנשוא לאהבה. האדם של שירתו הוא אדם באשר הוא – לא זה הגדור בעדה או באמונה דתית כלשהי. אפילו זהותו הישראלית אינה מוחשית אלא בלשון העברית הישראלית (חוץ מאשר במחזור השירים המבריק "יומן מילואים"). שטרנברג תר אחר אותו עיקר אנושי-אוניברסלי-עכשווי, החף מאידאולוגיה פוליטית, שבו אפילו המקומיות נראית כנכס רומנטי-לאומי ישן שאין לו תוקף ממשי עוד. והעיקר: קולו נמנע מכל התפייטות: "אפשר לומר שהחגיגיות מאיתנו והלאה" ('טקסי הערב').
מעטים המשוררים המסוגלים היום לבנות עולם כה מלא וטעון על מבט בחלון או בעץ. זוהי שירת חוכמה.
רגישותו הנדירה של שטרנברג לרגעי חדירתם של פרצי יופי אל תודעת חייו המפוכחת היא השיעור הרוחני החשוב בשירה הזו. מה ניתן לקחת, מה ניתן לנו באמת מן העולם בכל האמור ב"יפה"? כך הוא מגדיר את משמעות שירתו של השַחרור: "...ומטיל לרגלינו, / ככלי אין חפץ בו, // את דמות הגן / החד-פעמי / שהוא רוקם / באגרוף הקפוץ / של גרונו." רק מתוך היעדר הכוונה הגמור, מתוך ביטולה של כל מחשבה על סדר עולם, ניבט פתאום המופלא שב"גן החד-פעמי". דווקא שטרנברג, הממעיט והמחסר מכל הדברים כל קישוט והפרזה, כשהוא מגדיר מהי שמחה – היא מוחשת כישות תקֵפה, חזקה מכל הספקות הקמים עליה."
אריאל הירשפלד
