ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור.
מיכל נאמן

על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה.
יצחק ליבנה
דש ימני
דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. היא הציגה תערוכות יחיד מוזיאליות רבות, במוזיאון ישראל (1989), מוזיאון הרצליה (2001), מוזיאון חיפה (2004) ומוזיאון תל אביב (2013), לצד תערוכות רבות נוספות. ברסט לימדה שנים ארוכות במדרשה - פקולטה לאמנויות בית ברל והצמיחה דורות של אמנים צעירים. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה.דש שמאלי
אפרת ביברמן היא פרופסור לתיאוריה ופילוסופיה של האמנות במדרשה - פקולטה לאמנויות בית ברל. מחקריה עוסקים במעשה האמנות, שאותו היא בוחנת באמצעות ההמשגה הפסיכואנליטית של פרויד ולאקאן. בין ספריה: סיפורי בדים: נראטיב ומבט בציור (בר- אילן, 2009), המוות הוא אמו של היופי )עם שירלי שרון-זיסר, אוניברסיטת תל-אביב, 2015). ספרה לארוג ציור: אמנות ישראלית וההוראה המאוחרת של לאקאן עתיד לראות אור בהוצאת מאגנס.

על העטיפה: דגנית ברסט, משקפת (שתי כוסות), 1991