נוכחותו של הפוליטי בשדה האמנות היא בלתי נמנעת. הוא תמיד נוכח, בין אם באופן ישיר או בין אם באופן עקיף, בין אם באופן מרומז ובין אם באופן נוכח־ נפקד, כלומר כזה שהעדרו ממלא את החלל. הגישה המנחה את חיבור זה שוללת את הקריאה, 'אמנות לשם אמנות'. "החוויה האסתטית," כותב הפילוסוף יורגן הברמס, "משמשת אמצעי לשפיכת אור על מצב מסוים בתולדות חייו של האדם ולבחינתו..." אך לא רק זאת, באפשרותה של החוויה האסתטית לרמז גם על אופק אוטופי, זה שמבקש לחרוג מעבר למציאות הקיימת, מציאות דיסטופית, מציאות המרובה באלימות ובכאב. כלומר, בחוויה האסתטית עצמה חבוי אפוא היסוד הפוליטי שמהווה חלק בלתי נפרד ממנה ושתובע תיקון מקיף או לפחות חלקי שלה. מיזוג אופקים מבקש לחלץ יסוד זה משדה האומנות החזותית בישראל, וזאת באמצעות בחינה של מבחר מצומצם אך מגוון ממופעיו של שדה זה.
"מיזוג אופקים" מעלה קול צלול וחד המבקש לעמוד על מופעיו של הפוליטי והחברתי בשדה התרבות והאמנות העכשווית. יוסי יונה אינו מאפשר לפעולת האמנות להתגדר בדל"ת אמותיה ולהתנתק מהמציאות שבתוכה היא חיה ופועלת הדיונים העולים בספר אינם חומקים עוד ממה שלא אחת ההיסטוריה וההגמוניה ניפו בעבר. "מיזוג אופקים" מנכיח בעוצמה מערכת יחסים אתית ואסתטית נחוצה במרחב השיח העכשווי בישראל בין מסורות ופרקטיקות חזותיות לפוליטיקה וחברה, קשר גורדי שאינו ניתן להפרדה.
(דרורית גור אריה, אוצרת וחוקרת אמנות ותרבות)