״כעבור זמן מה – אם בכלל אפשר לדבר כאן על זמן – התברר שאחרי בוא המוות מחשבת האדם ממשיכה לחיות מכוח ההתמד. משהו היה מהודק סביבי – ספק תכריכים ספק עלטה צפופה ותו לא. זכרתי הכול – את שמי, את חיי הארציים – בצלילות זכוכיתית, והתנחמתי לבלי די שאין עוד מקום לדאגה.״
עד ראייה (1930) – מן היצירות המוקדמות של ולדימיר נבוקוב. נתוותה בה עלילה שכל כולה מהתלה בלשית ותפניות לרוב, המשתעשעת בצורה אירונית וּוירטואוזית בנושא הספרותי הנושן של כפילוּת ובדיה.
סמוּרוֹב, גיבורהּ הראשי והאומלל של הנובלה, מהגר רוסי שחי בברלין של שנות ה-30, הוכה והושפל על ידי בעלה הקנאי של המאהבת שלו. הוא אינו מסוגל לשאת את ההשפלה וגומר בדעתו לשלוח יד בנפשו. אולם גם ב"חיים שלאחר המוות" ה"אני" שלו, שלא מת עד הסוף, ממשיך לחפש את ההוכחה לעובדת קיומו בין האנשים שהכיר המקיפים אותו, שעסוקים בעיקר בחייהם וממעטים להעניק לו את תשומה הלב שהוא מחפש. שוב ושוב חווה ״עד הראייה״ השפלות ובזיונות, וגם אהבה נכזבת. וכל זאת בזמן שהוא בולש אחר אדם ששם משפחתו סמורוב, שאת חידת זהותו מגלה המחבר רק בסוף הנובלה.
סמורוב קיים בסיפור כל עוד הוא משתקף בתודעתם של אנשים אחרים, אשר גם הם בתורם שרויים במצב מוזר כמוהו.
ולדימיר נבוקוב משרטט ביד אמן חקירה שנוטל על עצמו הגיבור, אשר מובילה אותו דרך גיהינום משופע במראות ומסתיימת במיזוגן של שתי דמויות לאחת.
המהדורה הנוכחית כוללת פתח דבר מאת המחבר, שנכתב עבור המהדורה האמריקאית של הספר.
