מאז ומעולם מתעתע הגוף במחשבה הפילוסופית, וקורפוס של ז'אן לוק ננסי הוא הצעה לבחון את תעתועי הגוף בסמוך אך לא בכפוף לדרכים המקובלות לחשוב את הגוף. קורפוס הוא גוף, וקורפוס הוא מחשבה של גוף שמצביעה על קוצר ידו של כל ניסיון להסדיר את יחסיהם. ״זהו גופי״ אומרים הכומר והמאמין בכנסיה כשהם אוכלים מן הלחם ושותים מן היין, ובכך הופכים את היסוד המופשט לנוכח, את הרוח למה שמתקיים כגוף ובגוף.
קורפוס אינו גוף שמדברים אודותיו, הוא אינו נבדל מאופן אמירתו; קורפוס גם אינו הגוף שמרכיב מציאות אנטומית למרות שהאנטומיה שלו נוכחת בכל. קורפוס אינו גוף נבדל מהמחשבה אבל גם לא גוף סמלי או נפשי. קורפוס אינו אחדות ואינו ריבוי מפורק, אבל חלקיו ואחדותו מחלחלים לכל תחומי המציאות, מבנים את עולמנו. קורפוס אינו מושא ואינו נושא; קורפוס הוא פיסות גוף שתקועות בגלגלי המחשבה, נוכחות בכל מסירה, בכל היקבעות של מובן. קורפוס הוא הגוף כמשקל, כממשות; הוא נותן סימן, הוא מותיר עקבה, צריך לנסח אותו, לסמן אותו, לנגוע בו, להיות ננגעים על ידו, לכתוב אותו. זו משימתו של קורפוס, שכן הגוף הוא מה ששוקל בעולם, במחשבה.
קורפוס הוא מהידועים מבין עשרות הספרים שננסי פרסם, והוא משרטט כמה קווי יסוד של מחשבתו סביב מושגים כמו גוף, עולם, מובן, חוש, נגיעה, ריבוי ואחדות. קורפוס הוא ספר שקשה לסווג, הן מבחינת סגנון כתיבתו הדחוס והפיוטי לעיתים והן מבחינת הנושאים שבהם הוא עוסק. זו ביקורת המחשבה באותה מידה שמדובר בפואטיקה, זו הגות פוליטית אך גם אתיקה של הזמן הזה.
ז'אן לוק ננסי (1940) הוא מהפילוסופים הבולטים והמקוריים של זמננו, בן דורם של דרידה, ליוטאר, באדיו ואחרים; פילוסוף שקריאתו את הגל, היידגר ולאקאן מציעה פרספקטיבה ייחודית על העולם, האמנות והמובן. לספר מצורפת הקדמה של ננסי למהדורה העברית, לצד מבוא רחב יריעה של פרופ' רות רונן וד"ר רונה כהן, מתרגמות הספר.
