מי מאתנו, בוודאי כאשר היינו ילדים, לא חלם על מסע אל מרחבי הים ואל ארצות לא נודעות? ולמי מאתנו, בוודאי בתקופת ההתבגרות, לא היו רגעים שבהם ייחל להתרחק מכל הלחצים והציפיות של משפחה וחברה, ולהגיע למקום שבו יבנה את נווה המדבר הפרטי שלו? אבל מי מאתנו גם לא חרד מפני מצב שבו ימצא עצמו רחוק מכל היקר והמוכר? בגרעין הסיפור של רובינזון קרוזו (1719), מאבות הרומן האירופי, הצליח דניאל דֶפו (1660-1731) לגעת בחלום שהוא גם הסיוט של כל אחד מאתנו, ולגולל סיפור מרתק, גדוש מתח ותהפוכות. הדחף להימלט מגורלו של סוחר בורגני אנגלי שהועיד לו אביו, הביא את רובינזון קרוזו אל חופיו של אי נידח. על אי זה הוא מצליח לא רק לשרוד, אלא גם לפרוץ ולגדול: לצוד, לבנות בית, כלים ורהיטים, לביית חיות, לגדל תבואה, להגדיל את היקף משק ביתו ואת תוצרתו, ובהמשך אף להשתמש בשירותיו של פריידי, היליד בן העולם החוץ-אירופי, ה"פרימיטיבי", להעצמת "ממלכתו". קרוזו מיישם אפוא בשקידה על האי הנידח, סמל הטבע הפראי, את עקרונותיה של החברה הבורגנית שבה מרד. סיפורו של קרוזו, שהיה לשם נרדף לקיומו של האדם המנותק מן החברה, מתברר, באופן פרדוקסי, כסיפורו של האדם החברתי.