"הנדיבות היא צו" כותב יפעל ביסטרי במחזור הסיום של ספרו הראשון ובאבחה מנסח את חובת השירה והעברית, שפת המסירה האחת. הקובץ העילאי הזה משלב נוסחים וקריאות למכביר, מן העברית ומחוצה לה – אך בעיקר שוקד על הדיבור העצמי – הדיבור אשר תמיד נענשים עליו, זו הרי חריגתו של המשורר מן הכלכלה על כל צורותיה, זו אם כן תמצית הספר הזה – השרטוט המזהיר של התווך הטורד בין החוק והאהבה.
ביסטרי התעורר בכדי לדעת שהוא חולם, החיים הם חלום והוא מספר את האגדה של חייו כנכד בן ואב – ומארג החיים שנכתב כאן הופך למיתולוגיה פרטית שלמה – עלילה של גיבור  היוצר את עולמו ואין אלא רק העולם שניתן בליבך.
 
ספר השירה שְֹאֵת הוא מתת – הוא תבנית השיר – סלידתו מן המיותר הביאה את קולו של יפעל אל קצה הפרטי, אל רעננות השימוש וההוראה בשפת היחיד – השפה העברית.
יעקב ביטון