על שולחן ליד הכניסה דפנה סידרה כמה קערות מצוירות שבהן מאכלים שזכרתי היטב. עלי גפן מגולגלים, כדורי לבנה, עוגיות תמרים מסולסלות, זיתים, והכי חשוב, לידם נחה ערמת פטאיירים. פארס היה גוער בי לא פעם כשהיה שומע איך שיבשתי את השם שלהם. "פטיר ביחיד פטאייר ברבים," היה מתקן אותי, ואני הייתי חוזרת על השיבוש שהצחיק אותי ואחר כך גם אותו, "פטאיירים." אלו לא היו סתם פטאיירים. בפטאיירים, שזכרתי, פוזרו עלי זעתר טריים. הם נראו כאילו מישהו סידר עלים בתוך הבצק. הם עיטרו אותם כמו ציור פורצלן יקר ערך. היו ימים שהייתי מתנפלת על התיק של פארס, חסרת סבלנות, ומחפשת אותם בעצמי.

נטע שרון חוזרת הביתה. בשיאה של קריירה מטאורית כשפית ומגישת תוכניות אוכל, אחרי גירושין מכוערים ועם בת שעברה תאונת דרכים, היא אורזת את עצמה ואת הילדה וחוזרת לצפון. לבית הוריה, שאותו רכשה מהם. אותו בית שממנו גורשה והוגלתה כשהיתה רק בת שש־עשרה בעקבות סיפור אהבה אסור עם נער מהכפר הערבי הסמוך. 
 
זו לא שיבה רכה, זו חזרה מלאה בכעס, בדברים שאסור להגיד, בהתרסה. אבל האנשים שסביבה – בנותיה, חברות ילדותה, ואפילו השכן המעצבן שחולק איתה שטח – לא מותירים לה ברירה אלא למצוא את הדרך להתפייס, לא רק עם מה שהיה, אלא גם עם מה שיש עכשיו. 
 
אנשי הוויניגרט הוא סיפור שובה לב על אהבה, בית ואוכל, ועל הקשר העמוק בין השלושה. אריאלה שטוסר היא מורה ומרצה לקולנוע העוסקת בסיפורים על המסך ומחוצה לו. אנשי הוויניגרט הוא ספר הביכורים שלה.