אנשים שלא מכירים את עֹמר אטיאס היטב, אומרים לה שהיא לא תזכור מהימים האלה כלום. ייתכן מאוד שהיא תשכח אנשים שהיא דיברה איתם, תשכח על מי היא צעקה ולאיזה גוף תקשורתי התראיינה, אבל היא בהחלט תזכור את ההתעקשות שלה להלין את המת עוד יום אחד (הלנו כבר חמישה, מה זה משנה עוד אחד?) ואת השיחה עם המסעדה האהובה עליה, שהסכימה לשלוח אליה שניצלונים, אפילו שהשף באופן עקרוני לא מאשר. מתברר שעבור אלמנת מלחמת עולם שלישית הוא מאשר, לכו תבינו.
 
בשפה חדה, מצחיקה, פרועה ואינטימית, נעה חוברה כותבת את סיפורה של עמר אטיאס – אלמנה צעירה, אם, אישה שמנסה להחזיק את עצמה ואת ילדיה, אחרי שבעלה נרצח בזמן שהגן על משפחתו בשבעה באוקטובר. בין טפסים של ביטוח לאומי למצבות, בין מלון מפונים לחזרה הביתה, בין התקפי בכי לבדיחות שחורות מדי, עמר מתעדת את שנת האבל שלה כאילו הייתה קומדיה רומנטית שהשתבשה באופן קיצוני.
 
אבל האבל, כך היא מגלה, אינו תהליך ישר, והחיים לא מסתפקים באסון אחד. חצי שנה אחרי מותו של בעלה, דווקא כשהיא מתחילה להבין איך נושמים בתוך החורבן, מגיע גילוי נוסף שמטלטל מחדש את כל מה שחשבה שהיא יודעת – על אהבה, על זיכרון, ועל עצמה. 
 
זהו ספר מסחרר, חד־פעמי, שנע בין צחוק לכאב. אשת חוג הקוטב הוא מסמך אישי מאוד, אבל גם ישראלי מאוד; דיוקן של אישה אחת בתוך מדינה שאיבדה את שיווי המשקל שלה. אישה שמחפשת את השפה שבה אפשר לכתוב את מה שאי אפשר לתפוס.
 
בשבת השחורה שהתה נעה חוברה עם בעלה עדו ושלושת ילדיהם בביתם בקיבוץ סופה. עדו, רס"ן במילואים, יצא החוצה עם נשק שאול להילחם על הקיבוץ. מהקרב הזה לא חזר. 
 
נעה חוברה היא ד"ר להנדסה. אשת חוג הקוטב הוא ספרה הראשון.