האם אפשר להציב מראה אל מול פני החברה הישראלית בשלהי שנות השבעים על כל גווניה – דתיים ירושלמים, מושבניקים חילוניים, מתנחלים, ערבים ויהודים – מבלי להיקלע לקלישאות מרדדוֹת או לזהירות יתר העלולה לעקר את הספרות בעידן פוליטיקת הזהויות? אולי, אם מתארים את כל זה מנקודת המבט של ילדה בת שמונה. תמר, הנשלחת לבדה לבית סבהּ וסבתהּ בירושלים לעזור בהכנות לקראת ליל הסדר, היא המנסרה שבה משתברות ומתאחות השתקפויותיה של גלריית דמויות צבעונית ומרתקת.

מרגע אריזת המזוודה ועד הסתבכותו של אותו ערב חגיגי, היא מוסרת לנו את רשמיה, מבלי לנסות ללמד אותנו דבר. אותה מסירה פשוטה (המצחיקה לעתים עד דמעות), דווקא היא — פורשת בפנינו, הקוראים, תמונה מורכבת ומרובת שכבות של רגעי חסד וחשבונות פתוחים, שמחות ונקמות קטנות, זרוּת גדולה וקִרבה עמוקה, הרוחשות בערבוביה בלתי־אפשרית — כזו העשויה להתקיים אך ורק בתרכובת החד־פעמית המתקראת "משפחה".

בתוך הבטן של הדג הוא ספר על שושלת נשים, על נקודות מבט, ועל אבנים מכבידות בבטן; אבנים העשויות להפוך לפנינים — בתנאי שהן מגיעות לידיים הנכונות.